בית יוליוס ג'ייקובס ברחביה

בדרכי מהשוק עברתי ברחוב אוסישקין, כשבמפגש עם רחוב בן מימון ראיתי מימיני מבנה צנוע. מעבר לשער הנעול יכולתי לראות את חזיתו הדרומית של בית ג'ייקובס הנטוש. הבית נבנה בשנת 1933 עבור יוליוס ג'ייקובס, פקיד בכיר של המנדט הבריטי, סגן מושל ירושלים וממייסדי התזמורת הפילהרמונית, ועבור רעייתו נחמה דונדיקוב מרחובות, בתכנון האדריכל בנימין צייקין. ג'ייקובס נהרג מהפיצוץ שביצע האצ"ל במלון המלך דוד ביולי 1946. אשתו, ששהתה בלונדון עם בתה רות, חזרה ארצה, אך לאחר מכן החליטה לעזוב את הארץ והשכירה את המבנה לסוכנות היהודית שהשתמשה בו ל"מועדון חובבי התיירות" בהנהלת דניאל אוסטר. הבית הושכר למשרד האוצר, ששיכן בו את דוד בן גוריון ואח"כ את לוי אשכול. עם מותו של אשכול, כשנתמנתה גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה, הוצע לה לעבור לבית אחר, אך היא העדיפה להישאר בבית ג'ייקובס. המטבח רחב הידיים קיבל במשך הזמן את התואר 'המטבח של גולדה'. מאז התפטרות גולדה הבית הנטוש שימש מחסה למסוממים ולחסרי בית. מחאת תושבי רחביה, ויוזמה של מרים אשכול, הובילו להחלטה להסב אותו ל"יד לוי אשכול", מוסד שישכן את ספריו וארכיון להנצחת פעילותם של ראשי הממשלה שהתגוררו בבית. האדריכלים שנבחרו היו פטר בוגוד ויוניס פיגרדו, והם החלו בעבודות השיקום כבר ב-2002, אלא שלאחר שכבר הושקעו בשיפוץ כ-5 מיליון שקל, מנעו בעיות מימון את המשך העבודות.

בית הכנסת לעדת יהודי פרס בית-יצחק

הלכתי בסמטאות שכונת נחלאות, עליתי ברחוב ניסים בכר, פניתי לרחוב תקוע וממנו לרחוב גבעון ונכנסתי לשכונת "נוה שלום", השוכנת בין הרחובות שילה, גבעון, בית צור וניסים בכר. השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19, והיתה מורכבת מ"בני תימן ופרס אשר רכשו למו רצועות אדמה מאת הבנקיר (בנק) פרוטיגר". מקור שם השכונה הוא בפסוק: "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות" (ישעיה ל"ב, 18). עלייתם ההמונית של בני העדה הפרסית במחצית השנייה של המאה ה-19 נבעה מרדיפות וקשיים שסבלו בארץ מוצאם. רבים מבני העדה הגיעו לירושלים חסרי כל והתקשו להשתלב בקהילה הספרדית שבעיר. הם התבססו בשכונות "שבת צדק", "נוה שלום" ו"שבת אחים" והקימו לעצמם בתי כנסת ומוסדות חינוך. רפאל חיים הכהן, בן העדה, סיפר בזיכרונותיו על הצורך בהקמת בית כנסת שבו יתפללו בנוסח העדה: "בשנת תרנ"ד התעוררו רבים מבני העדה, שגרו בשכונת שבת צדק להקים בית כנסת 'משלנו' להתפלל בו כפי מנהגם כדי שלא יצטרכו ליהנות משולחנם של אחרים". פניתי שמאלה לרחוב עובדיה סומך שם נמצא בית הכנסת לעדת יהודי פרס בית יצחק. מכיוון שהגעתי בשעת מנחה, נכנסתי פנימה והתרשמתי מבית הכנסת הבנוי בסגנון בתי הכנסת הספרדיים ובו כתובות הקדשה על הקירות, על חפצים שונים שנתרמו על ידי אנשי העדה ואף על בתי המנורות, סימן להתגייסות כל בני העדה לבניין בית הכנסת.

קולנוע עדן

באחד מימי השבוע עברתי ברחוב אגריפס, כשראיתי מבנה מאורך בעל גג משופע ומזופת. כשהתקרבתי ראיתי שהמבנה נטוש באמצע מתחם גדול של חניון פתוח. זהו קולנוע עדן המיתולוגי, שפעל בתחילה תחת כיפת השמיים כ"גן ראינוע" בגן העיר, עד שנשלל רשיונו ע"י העיריה. הקולנוע נפתח בשנית לקהל באוגוסט 1928 בשם "עדן" בצדו הדרומי של רחוב אגריפס, מול הכניסה לרחוב אבן ישראל, תחת הנהלתו של יעקב בן-אור (בנור) קלטר. הקולנוע הושכר במשך שנים רבות למשה דדש, בעליה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ושל בתי קולנוע אחרים בעיר וכלל שטח מסחר גדול. כיום, המבנה המתפורר משמש כרגע לכתובות גרפיטי וציורים בצבעים שמנסים להחיות במעט את אפרוריות קירותיו. העוברים והשבים בסביבה חולפים במהירות על פני קופת הכרטיסים הנטושה, שמספרת בלי מלים את סיפורו של המבנה, ששירת בנאמנות את חובבי הקולנוע הירושלמים במשך שנים רבות. הוועדה המחוזית אישרה לפני כחמישה חודשים את אחת התוכניות הגדולות ביותר במרכז העיר: הקמת מגדל על חורבות בית הקולנוע. הדרך לאישור היתה ארוכה במיוחד. היא כללה את הצורך בהכנת תוכנית חדשה, לאחר שהמקורית לא התקבלה, ומה שאושר לבסוף הוא גירסה מצמצמת של התכנון המקורי. בקיץ 1928 הודיעה הנהלת הראינוע שהיא תתן בכל שבוע 300 כרטיסי כניסה חינם להצגותיה בשביל מחוסרי עבודה. מעניין כיצד מחווה שכזו סייעה למובטלים למצוא פרנסה.

בית בונם ברחביה

בשעות הערב המוקדמות עברתי בשכונת רחביה בצומת הרחובות רמב"ן וארלוזורוב, כשראיתי מולי בית דו קומתי מרשים שדקל וושינגטוניה בחזיתו. זהו בית בונם, שהוכתר כ"אחת היצירות הקנוניות של אדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל ובירושלים בפרט".

הבית בן שתי הקומות נבנה על פי תוכניותיו של האדריכל והצייר ליאופולד קרקואר בשנים 1936-1935 ביוזמת משפחת בונם. הבניין שימש כבית דירות להשכרה אך גם בעליו, שעלו לארץ מגרמניה, התגוררו בו - בקומת הקרקע ד"ר פאול ואירמה בונם, ובקומה השנייה הרמן ודלפינה בונם. הנכס נמכר עם דייריו המוגנים לבנק לאומי בשנת 1967 ומאז ועד היום משמש הבניין סניף בנק.

לפני כחמש שנים, הוחלט בבנק לאומי על שיפוץ יסודי של הבניין. בוצע תחקיר היסטורי לצורך תכנון עבודת השימור, שבמהלכו נמצאו התוכניות המקוריות בארכיון הציוני המרכזי, רואיינו קרובי משפחה והוגש תיק תיעוד היסטורי, בשיתוף עם אדריכל עלי ורדי, לעיריית ירושלים. המבנה שוחזר יפה לפרטיו ולפתחיו המקוריים, כל התוספות הוסרו, ובמקום התקרה האטומה שמעל לחצר הפנימית הונחה תקרת זכוכית.

ליאופולד קרקואר, אדריכל ומהנדס בהכשרתו, נולד בוינה בשנת 1890 ועלה לארץ בשנת 1924. הוא תכנן מבנים בכל רחבי הארץ ונודע גם בשל ציורי הנוף והטבע הייחודיים של ירושלים ודמויותיה האנושיות. קרקואר נפטר בירושלים בשנת 1954. בתו, הארכיאולוגית פרופ' טרודה דותן, סייעה ותמכה בתהליך החקר ההיסטורי לתיעוד שימור הבניין.

ארמון הנציב

השבוע הוליכו אותי רגליי לשכונת ארמון הנציב. פטריות לבנות שצצו אחרי הגשם, שיחים בירוק ועצים בשלכת קידמו את פניי. שמה הרשמי של השכונה, הקרויה על שם המבנה הממוקם בגבולה הצפוני, הוא תלפיות מזרח. השכונה ממוקמת בדרום-מזרח העיר, ונוסדה בשנות ה-70, על שטח שסופח למדינת ישראל ולירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, כחלק מתוכנית שכונות הטבעת הירושלמית. רחובות השכונה קרויים על שמם של עולי הגרדום, וזהו שמו של אחד הרחובות המרכזיים בשכונה. הנוף הנשקף מהמדרון שובה את העין. השכונה ממוקמת על שני רכסי הרים שמחוברים ביניהם ע"י אמפיתיאטרון טבעי. המדרון התלול עליו בנויה השכונה הוא חלק מהירידה החדה של הרי יהודה לכיוון ים המלח. מצפון לשכונה מצויים טיילת האז וארמון הנציב, מבנה שלטון שהוקם בעיר בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה". מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת רכס ג'בל מוכאבר - הוא "הר העצה הרעה" הצופה מדרום מזרח על העיר העתיקה. ממזרח גובלת השכונה בשכונות הערביות ג'בל מוכאבר וצור באהר. קיבוץ רמת רחל שוכן מדרום-מערב לשכונה, ואילו על אדמותיו, המצויים בדרום השכונה, מוקמים כעת המבנים החדשים שלה. בסמוך לשכונה נמצא מתחם קרית מוריה - קריה חינוכית של הסוכנות היהודית, היכן שהייתה פעם חוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי.

גן תשי"ב והפילבוקס המנדטורי בטשרניחובסקי

עברתי בצומת הרחובות עזה וטשרניחובסקי, כשמולי ראיתי מבנה חבוי בין עצי ברוש. זהו הפילבוקס (Pillbox) - מוצב שמירה ממוגן מבטון שבנו הבריטים כדי למגן את הדרכים הראשיות אחרי פרעות תרצ"ו. המוצבים נבנו מבטון עם כיפה שטוחה ודלת פלדה יחידה. דרך חרכי ירי וחלונות אפשר היה לחלוש באש ובתצפית על האזור שבו מוקמה העמדה. השם "פילבוקס", נובע מצורתו, המזכירה קופסת גלולות (Pill box). לצד העמדה יש מצבת אבן שעליה חקוק: "גן תשי"ב, לזכרם של הסופרים, האמנים ואישי הצבור היהודים בברית-המועצות שנורו בכ"א באב תשי"ב (12.8.1952)". תחת הכותרת חקוקים שמותיהם של 21 אישים. הפילבוקסים המנדטוריים הם אתרים היסטוריים חשובים, אך רובם מוזנחים ורק חלקם מהווים יעד תיירותי. בירושלים נותרו כארבעה פילבוקסים - בעמק רפאים, בדרך חברון, בסנהדריה וברחוב טשרניחובסקי. עיריית ירושלים יזמה את שימור הפילבוקסים ושיפוצם, וכבר לפני כשלוש שנים יצאו תלמידי בית הספר הסמוך פולה בן גוריון והוריהם והקימו שלט פסיפס גדול וצבעוני המספר על האתר, שלטים המספרים על הצמחים בפארק והאתר חודש. הפעילות הייתה חלק מתכנית "ילדים מובילים שינוי" של החברה להגנת הטבע, במסגרתה מאמצים ילדי בית-הספר את אתר הפילבוקס, לומדים עליו ומטפחים אותו. כעת קיים סביבו גן שכונתי קטן, ובו מתקני משחקים וספסלים צבעוניים. ישבתי על אחד הספסלים, בין העצים, כשציוץ הציפורים משרה שלווה, במרחק כה קצר מהצומת הסואן.

שדרות בן מימון ברחביה

באחד הערבים החורפיים עברתי בשד' בן מימון שברחביה. עצי החרוב העתיקים סוככו על טיילת אליהו ששון ומרצפותיה הרטובות מגשם הבריקו באור הפנסים הצהוב. חתול אפור חצה את הרחוב באיטיות ונעלם מצידו השני. במרכז הטיילת ניצב הקיוסק הנטוש שידע ימים יפים יותר. רוב הרחובות ברחביה קרויים על שמם של חכמים ומשוררים יהודים מתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, למעט הרחובות שקיבלו שמות אחרים: רחוב מנחם אוסישקין, שבמקור נקרא רחוב יהודה הלוי, רחוב הקרן הקיימת לישראל, ורחוב בנימין מטודלה. השדרה תוכננה על ידי האדריכלים אליעזר לווין ווילהלם הקר, והיא שימשה כציר הירוק של שכונת רחביה. המקום אף זכה להנצחה ספרותית ברומן "שירה" של ש’‘י עגנון. רבי משה בן מימון (הרמב"ם) נולד בשנת 1138, בספרד ונפטר בשנת 1204, במצרים. הוא היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא בחצר המלוכה במצרים, חוקר ומנהיג. לפני כחודש וחצי הוציאה עיריית ירושלים ליזמים מכרז של תוכנית, שמטרתה לחדש את פני הרחוב ולהפכו לשוקק חיים תוך שמירה על אופיו הקסום. הקיוסק הנטוש שבמרכז השדרה יהפוך לאספרסו בר תוסס, ובהמשך מתוכננים להפתח עסקים נוספים, במודל של שדרות רוטשילד בתל אביב.

"...עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת, חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט, הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת" נתן אלתרמן / שדרות בגשם

מנזר האחיות הבורומאיות

באחד הימים הבהירים טיילתי בדרך בית לחם, כשראיתי לפני מאחורי חומת אבן, מבנה גבוה ומרשים. בחצר הגדולה מסודרות ערימות של רעפים אדומים, ולידן כרם גפנים מטופח, שיחים ועצי נוי רבים, שמצלים על הסביבה ומשווים למנזר מראה עתיק. זהו מנזר האחיות הבורומאיות (אכסניית סנט צ'רלס), השוכן ברחוב לויד ג'ורג' 12 במושבה הגרמנית. מסדר נוצרי-קתולי זה הינו אחד המסדרים העתיקים והוא נקרא על שם הקרדינל הקתולי צ'ארלס בורומיאו (1538-1584) שהוכרז כקדוש, וייסד במאה ה-16 את מסדר האחיות הרחמניות שטיפלו בחולי דבר. הדבר מוזכר בתנ"ך כמכה החמישית מבין עשר מכות מצרים. במאה ה-14, מגפת הדבר גרמה לאחד הפרקים הטראגיים בתולדות עם ישראל: היהודים כמעט ולא נפגעו במגפה, כיוון שבניגוד לנוצרים, שמרו על כללי היגיינה, כפי שמחייבת אותם דתם. בין הנוצרים נפוצה השמועה כי היהודים הרעילו את בארות המים והם אלה שתכננו את פרוץ מגפת הדבר, כדי להשמיד את העולם הנוצרי. עלילה זו גרמה לפרעות ביהודים, אף שהאפיפיור בעצמו ניסה להגן עליהם. מאחורי החומה הנמוכה שוכן כיום מתחם ובו בית ספר, אכסניה, כנסיה ובית אבות ששייכים למסדר הגרמני-קתולי של האחיות הבורומאיות. המסדר קתולי, וייתכן שנבנה במושבה הגרמנית בסמוך לטמפלרים הפרוטסטנטים, כדי לצוד נפשות לנצרות הקתולית. מבנה המנזר נבנה בשני שלבים: האגף הראשון נבנה מסוף המאה ה-19 ועד שנת 1905, והאגף השני נבנה בשנת 1935.

השקדיה לא פורחת

טיילתי בפארק המסילה המתחדש ועברתי ליד עץ השקד הוותיק שניצב בשולי מסילת הברזל הישנה. ט"ו בשבט יחול בסוף השבוע הקרוב, אך עדיין אין הוכחות בשטח למילות השיר המוכר שכתב ישראל דושמן - "השקדייה פורחת". הטמפרטורות הגבוהות בחודשים האחרונים מבלבלות את עץ השקד שזקוק לקור והוא לא פורח כרגיל. עץ השקד שבפארק המסילה עומד עירום, אך הוא לא לבד. העיכוב בפריחת עצי השקד השנה הינו בעיה ארצית. בלי לקבל מספר מינימלי של מנות קור בתחילת החורף, השקד לא מתפתח. שקד מצוי (Prunus dulcis) הוא מין של עץ המשתייך למשפחת הוורדיים. מוצאו באסיה המערבית, והוא תורבת לפני אלפי שנים. בישראל ניטעו מטעי שקדים במקומות שונים, וגדלים בה גם שקדי בר. קומתו של עץ השקד לא גבוהה, אך שורשיו עמוקים, ולכן הוא יכול לצמוח גם באזורים שבהם יורד מעט גשם. עלי השקד נושרים בסתיו והפרחים מקדימים לפרוח עם בוא האביב. הבשלת הפירות חלה כחצי שנה לאחר הפריחה. "שקדיה" היא כינוי רווח נהוג לעץ השקד. זהו חידוש של לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדיה". השיר "השקדיה פורחת" הוא שהשריש את השם "שקדיה" לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל. כיוון שבדרך כלל עץ השקד פורח בסמוך לט"ו בשבט, הוא הפך מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לסמלו של החג. קישור לבלוג של ועד התושבים להקמת פארק המסילה בדרום י-ם: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=497224

הבנין ההיסטורי בעמק רפאים 48

טיילתי בשעות הערב ברחוב עמק רפאים. הרחוב שקק חיים, ראיתי אנשים רבים שיוצאים לבלות בבתי הקפה ובמסעדות, או סתם לטייל עם הכלב. בחלקו הדרומי של הרחוב, ראיתי את אחד מבתי המגורים האופייניים של המושבה היוונית, בית חד קומתי בעל גג רעפים, חלונות מקושתים ובחזיתו שני עמודים מסוגננים. זהו הבית ברח' עמק רפאים 48. המושבה היוונית נוסדה בראשית המאה הקודמת, על שטח שנקנה ע"י ראשי הקהילה היוונית אורתודוקסית, לצורך הקמת בתי מגורים מודרניים לקהילה שעד אז הצטופפה בעיקר בעיר העתיקה. הבית ברח' עמק רפאים 48 מופיע לראשונה על מפה משנת 1937. בעל הבית המקורי ומתכננו לא מוכרים. בשנות ה- 50 פעל בבית גן ילדים. בשנות ה-80 וה-90 פעלה במקום מסעדה סינית. המבנה נרכש על ידי חברת JVP ששיפצה את המבנה למשרדה. בשלוש השנים האחרונות פועלת בו מסעדה יפנית. שגשוגן של שכונות האזור לווה בשיקום של בתים היסטוריים רבים, כולל מבנה זה ששופץ בשנת 2005. ביקוש ועליה ביוקרה הביאו ללחצים על תוספות בנייה. בעוד שבתחילה היו התוספות כרוכות בהרס המבנים - הרי שלאחרונה, עם חיזוק המודעות לנושא השימור, נעשה מאמץ לשמור על איכות אדריכלית, תוך כדי פיתוח. אף על פי כן, בשבוע שעבר נחרץ דינו של הבניין ההיסטורי בעמק רפאים 48 עם החלטתה של ועדת הערר של הועדה המחוזית לאשר את הריסתו.

הרדוף הנחלים העתיק במנזר רטיסבון

בדרכי ממרכז העיר עברתי ברחוב שמואל הנגיד ונכנסתי לחצר מנזר רטיסבון. בגינת המנזר, לצד גרם המדרגות הכפול, ראיתי צמח מיוחד בעל פרחים ורודים. זהו הרדוף הנחלים, שמוכר בדרך כלל כשיח, ועוצב על ידי גנני המנזר להיות עץ! ההרדוף העתיק ברטיסבון הינו בעל גזע עבה המתנשא לגובה שני מטרים, מתפצל ונראה כשיח סבוך, מרובה ענפים. הרדוף הנחלים (Nerium oleander) הוא מין יחיד בסוג הרדוף ממשפחת ההרדופיים. הגבעול והפרי רעילים וגובהו נע בין 1.5 ל-4 מטרים. השם העברי הרדוף מופיע לראשונה בתקופת המשנה והתלמוד. שמותיו במקורות, הם שיבושים של השם היווני הקדום רודודפנה (Rhododaphne), שפירושו "ורד הדפנה", כינוי שדבק בצמח משום שפרחיו דומים לפרחי ורד ועליו לעלי ער אציל ("עץ הדפנה"). מנזר רטיסבון שבגינתו צומח ההרדוף הינו מנזר צרפתי קתולי השייך למסדר Peres de Notre Dame de Sion. המנזר, שנוסד בידי האב אלפונס רטיסבון, יהודי צרפתי שהתנצר, ונבנה בין השנים 1876 ו-1897, שימש במקורו בית ספר ליתומים. בית הספר פעל עד מלחמת העצמאות כבית ספר מקצועי ללימודי מכונאות, חשמל ומלאכות אחרות. בפרעות תרפ"ט תושבי שכונת רחביה מצאו בבניין מקלט ובתקופת מלחמת העצמאות התגוררו בבניין הנשים והילדים שפונו מכפר עציון. לאחר מלחמת העצמאות שימש המבנה את האוניברסיטה העברית. עם השנים הוחזר הבניין לרשותה של הכנסייה הקתולית. כיום משמש המבנה להרצאות ולבית מלון לצליינים.

בית זאב זילברשטיין

עברתי ע"י הבניין הדו-קומתי הנטוש ברח' הפלמ"ח 1, בפינת הרחובות שופן והנשיא. הבניין, שנמצא במיקום מרכזי על גבול קטמון הישנה, טלביה וקרית שמואל, מוקף צמחיה וכמעט ואינו נראה לעין מהרחוב. בכניסה לבית, הבחנתי בלוחית מתכת עליה מופיע השם "זאב זילברשטיין". גדר האבן הנמוכה בחצר שמקיפה את הבניין קורסת ומתפרקת, מדרגות האבן בכניסה האחורית מכוסות בעלים ובענפים ועצי הברוש, הפלפלון והתמר שעומדים בחצר משווים לבנין מראה עתיק. לפני כשנתיים הוגשה בקשה לשינוי מערך יעודי הקרקע, בניית בניין בן 5 קומות מעל קומה תת קרקעית, עקירת עצים, הריסת מבנה, גדר ומדרגות. בעתיד הלא רחוק, מראה הבית ישונה לבלי הכר. ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" שערך דוד תדהר נכתב כי זאב אליהו (וואלף) זילברשטיין נולד בירושלים ב-1883, קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבות בירושלים ולמד שפות שונות. זילברשטיין התחתן עם צביה, ביתו של אברהם רוקח, שהיה הרוקח של בית החולים "בקור חולים" בירושלים, ועבד כמזכיר וכפקיד בבית חינוך עוורים בירושלים. ב-1914 נכנס לעבוד בעסק המשפחתי, עזר לפתח את בתי המסחר שנודעו בשם "האחים ר. את ז. זילברשטיין" ברחוב יפו בירושלים ופתח סניפים בת"א-יפו ובחיפה. הוא עסק בגאולת קרקעות מערבים יחד עם אחיו ראובן והודות לקשריו עם ערביי האזור הצליחו השניים לגאול את אדמות קטמון וסביבתה. הוא נפטר בפראג ב-1947, גופתו הועברה לירושלים והובאה לקבורה בהר-הזיתים.

הכנסייה האתיופית ברחוב אתיופיה

השבוע טיילתי ברחוב הנביאים משער שכם לכיוון כיכר הדווידקה. כשפניתי ימינה לרחוב אתיופיה נאלצתי לעתים ללכת על הכביש מחוסר מקום ברחוב הצר. עצרתי ליד בית מספר 10, כנסיית קִידאנה מִהְרַת, (ברית הרחמים). לאחר גיוס כספים מקיסר אתיופיה יוהנס הרביעי וקבלת אישור טורקי החלה בניית הכנסייה בשנת 1882. הכנסייה בנויה כדוגמת כנסיות באתיופיה, צורתה עגולה וקודש הקודשים נמצא במבנה נפרד במרכז הכנסייה. הגג מכוסה בכיפה שחורה ועליה צלב אתיופי במרכזה. מעל לכניסות למבנה ראיתי תבליט של אריה וכתובת בשפות שונות. בסמוך יש מבנה שמשמש לאפיית לחם הקודש ונקרא בשם העברי בית לחם וכן כמה בנינים למגורים ולשימוש בני הקהילה ולהשכרה. הכנסות שכר הדירה מהוות חלק מהכנסות הקהילה. הבנייה ברחוב החלה במאה ה-19 על ידי נציגי הקיסר האתיופי מנליק השני. הקהילה האתיופית בירושלים הייתה קהילה מושפלת במשך שנים רבות. יציאתה מחוץ לחומות סימנה את התעצמות הרגשות הדתיים באתיופיה המתחדשת ובקרב נציגי הקהילה בארץ. תחילה נקרא האזור על שם הקהילה - שכונת החבשים. שם הרחוב נקבע בסוף המאה ה-19, כאשר נבנתה הכנסייה האתיופית, ובתקופת המנדט היה שם הרחובAbyssinian street, שמה הלטיני של חבש. מאחר והשם חבש, שמקורו בערבית ומשמעותו "ערב-רב של שבטים", נחשב לשם שכולל רק את אזרחי אתיופיה דוברי השפות השמיות, שונה שם הרחוב לרחוב אתיופיה.

כנסת ישראל א' בנחלאות

לרגל חג החנוכה טיילתי השבוע ברחוב בצלאל וממנו פניתי צפונה לרחוב שילה. כשפניתי ימינה, מצאתי את עצמי מול שער ברזל רעוע, שנבנה כדי לאפשר מבחינה הלכתית קביעת מזוזה בפתח השכונה ולצורכי העירוב של השכונה המצויה מאחוריו: שכונת כנסת ישראל א'. השכונה שוכנת בגוש שקרוי בשם הכללי "שכונות כנסת ישראל", שבנוי מכמה שכונות צמודות בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל. זו השכונה הראשונה משלוש אשר בנה 'הועד הכללי כנסת ישראל', בעידודו של רבה של ירושלים, הרב שמואל סלנט, והיא בנויה כשכונת חצר. הבתים בנויים בצורת האות ח', ובמרכזה ראיתי את בית הכנסת השכונתי, 'בית רחל', ובור מים גדול. תושבי השכונה חיים את חייהם כמו לפני מאה שנה, המסחר לא השתלט עליה והשכונה לא איבדה את צביונה. הערב ירד ומבעד לחלונות הבתים הבליח אור נרות החג. בשנת 1891 הוקמה השכונה על המגרש עליו היא ניצבת כיום כתוצאה משמועה שהופצה בירושלים, כי חברה נוצרית עומדת לקנות את המגרש, על מנת לבנות עליו תחנת רכבת. אנשי חברת 'כנסת ישראל' מיהרו לקנות את המגרש ולייסד עליו את השכונה. תקנון השכונה הבטיח דיור חינם למשך שלוש שנים לתלמידי הכוללים, והודגשה בו רווחת הדיירים: כל דירה תהיה בת שני חדרים לפחות, ומקום יוקדש לנטיעת אילנות וסלילת רחובות רחבים. איני יודע אם קוימה ההבטחה, אך נראה כי הרכבת בדרך.

בוגנוויליה ברחוב משה קול

עברתי ברחוב משה קול בשעת צהרים בדרכי לבקר את אסתר. הרחוב היה שקט, מעט מכוניות חנו בשוליו. סוף הסתיו מתקרב אך האוויר היה יבש ואף ענן לא נראה באופק. הרחוב הינו רחוב האורך המרכזי בשכונת רמת בית הכרם והוא קרוי על שם משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, מנהיגה של המפלגה הליבראלית, שר הפיתוח ושר התיירות בשנים 1966-1977. אסתר סיפרה לי שלאחר מלחמת העצמאות התכוונה ממשלת ישראל להקים שדה תעופה ברמה שבה שוכנת השכונה, אך תכניות אלה מעולם לא יצאו אל הפועל. לאחר מלחמת ששת הימים בוטלה התוכנית, והשטח שינה ייעודו לצורכי בנייה. בנייתה של השכונה החלה בשנת 1991. רוב בנייני השכונה נבנו בסגנון ניאו-קלאסי ונסללו בה רחובות 'הולנדיים'. לפני כ60 שנה נבנה בשכונה מפעל למכלי מסוקים של התע"ש, שפונה ב1997, לדבריה של אסתר. נפרדתי מאסתר לשלום ויצאתי מביתה, כששיח בגוונים עזים של אדום משך את מבטי. זהו שיח הבוגנוויליה (Bougainvillea), שמוצאו בדרום אמריקה. הצמח נקרא על שמו של אנטואן לואי דה בוגנוויל, אדמירל צרפתי שגילה אותו. השיח מופיע בשלל גוונים, אך למעשה צבע הפריחה של הבוגנוויליה הוא צהבהב בלבד. בשל גודלה הזעיר של התפרחת, "גייסה" הבוגנוויליה את העלים הסמוכים לה לעזרה בפיתוי מאביקים על ידי צבעים עזים, וכך מצטיירים העלים כתפרחת עצמה.

פינת הנוי ע"ש אלימלך אדמוני בשכונת טלביה

השבוע סיירתי בשכונת טלביה. המדריך הירושלמי ישראל גולדמן הפליא לספר לי ולחבריי סיפורים אודות השכונה ותושביה. הסיפורים עסקו, בין השאר, באליטה הערבית-נוצרית בתקופת המנדט ובאליטה היהודית בראשית ימי המדינה. שמענו על בית מלון של מרגלים ועל פושעים אפלוליים, על גויים אוהבי ישראל ועוד. מקור השם "טלביה" אינו ידוע. פרט לרחוב המרכזי, בתקופת המנדט הבריטי לא היו שמות לרחובות השכונה. לאחר קום המדינה קיבלה השכונה את השם העברי "קוממיות", אך השם לא השתרש. בתקופה זו ניתנו שמות לרחובות, רובם שמות הקשורים לציונות ולמבשריה. השכונה הוקמה בשנות העשרים, ואוכלסה בידי תושבים ערבים אמידים. במלחמת העצמאות נטשו התושבים, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים. טלביה נחשבת גם היום שכונה יוקרתית ואמידה. במהלך הסיור, התרשמתי מהארכיטקטורה של הבתים העתיקים וחצרותיהם. במפגש הרחובות ד'ישראלי, אלקלעי ואוליפנט ראיתי גינת דשא ירוקה ומוצלת, ובה ספסלים וציפורים. בכניסה לגינה מוצבת אבן עליה נכתב: "פינת נוי ע"ש אלימלך אדמוני, חלוץ פתוח הנוף בירושלים, מתכנן הגננות הראשי הראשון בעיריית ירושלים". אלימלך אדמוני (1900-1964) עלה ארצה מפולין בסתיו 1920. אדמוני עיצב בין השאר את גן השושנים, בשוליה הדרומיים של השכונה. הגן, שבו נערכו קבלות פנים רשמיות וחגיגות עירוניות חברתיות, הוקם ע"י עיריית ירושלים כבר בתקופת המנדט. עיצובו המקורי של הגן היה שונה וכלל בין השאר בריכת נוי גדולה ובה דגי זהב ומעליה פרגולה.

בית אביכזיר ובית יחזקאל יהודה

בשעת ערב מוקדמת עברתי בין הילדים המשחקים ברחוב אריאל שבשכונת רוממה הוותיקה. זוג אחים תאומים עברו לידי כשהם מוסרים זה לזה כדורגל קטן ומוזהב. אישה בעלת כיסוי ראש באה מולי כשהיא דוחפת עגלת תינוק לפניה ושני פעוטות נוספים משתרכים בעקבותיה. עצרתי מול בית אביכזיר ברחוב אריאל 6, שכולל חזית בעלת גמלון ועמודים קלאסיים ונבנה על ידי משפחת (יחזקאל) יהודה. דיירו החשוב ביותר של הבית היה הרב אברהם אביכזיר, נשיא הכבוד של קהילת המערביים (מוגרבים) בירושלים, שכיהן קודם לכן כאב בית הדין התורני באלכסנדריה. לאחר פרישתו בשנת 1927 עלה הרב ארצה, והקהילה באלכסנדריה רכשה עבורו את הבית ברוממה. מרתף הבית שימש כבית כנסת, ובשלב מאוחר יותר פעל בית הכנסת בקומה העליונה. כיום משמש חדר בקומה הראשונה כבית כנסת של עדת הכורדים, בנוסח עדות המזרח. לצידו של בית אביכזיר, ברחוב אריאל 8, ראיתי את בית יחזקאל יהודה, שדומה מאוד בסגנונו לשכנו, ובנוי בסגנון יווני קלאסי, הכולל עמודים מעוגלים בחזית וגמלון מעוטר בראשם. בצד הפתח ראיתי תבליט אבן בקיר, המציין באנגלית את שם האדריכל ושנת בניית הבית: א. באלוג, 1923. מאחוריו הציץ מנוף גבוה שהוקם במסגרת עבודות בניה באזור. רחוב אריאל קרוי על שמו של עיתון "האריאל", שהיה עיתון יומי עברי שהודפס ופורסם בירושלים לקראת סוף המאה ה-19 בעריכת מיכל הכהן.

בית זקס בקרית משה

השבוע טיילתי בשכונת קרית משה. חציתי את שדרות הרצל ליד קרונות הרכבת הקלה שנחו דוממים מאחורי גדרות פלסטיק כתומות-צהובות ועליתי ברחוב קרית משה. ברחוב היתה תנועה ערה של מכוניות ואנשים אף שמזג האוויר היה קריר והערב ירד במהירות. מעט לפני שדרות המאירי, שמתי לב לשני עצי וושינגטוניה גבוהים בחצר של מבנה חד קומתי בעל גג רעפים שחלונותיו חשוכים וארבעה עמודים במרפסת הפונה לרחוב. זהו בית זקס. בית זקס ברחוב קריית משה 14, הינו אחד מבתי האבן המקוריים של השכונה בתכנונם של האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר. הבתים תוכננו כבתים חד-קומתיים פשוטים ובעלי גגות רעפים, ששיוו לשכונה מראה כפרי. הבתים, שהיו בתיהם של מייסדי השכונה וראשוניה, נהרסו ובמקומם נבנו בתי דירות. למרבה הצער, כיום אפשר למצוא בשכונה רק בתים מקוריים ספורים ששומרו.

שכונת קרית משה תוכננה כשכונת גנים על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן שכונות גנים נוספות. לפי עיקרון התכנון של שכונת הגנים, הייתה שדרה מרכזית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ובקצה עמד מבנה ציבור. השדרה היא שדרות המאירי של היום, ומבנה הציבור שבסופה הוא בית הכנסת "אוהל יצחק", בתכנונם של ילין והקר. האדריכלים ילין והקר חברו לריכרד קאופמן בתכנון השדרה המרכזית ונקבע כי לכל אורכה יינטעו עצי ברוש. כיום רציפותה של השדרה נקטעת ברחוב קריית משה בשל קיוסקים שנבנו בה.

--
12.11.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

עץ החרוב העתיק ברח' יוסף חיים

ביום האחרון של חודש אוקטובר הלכתי לבקר את חברי עדי בנחלאות. במפגש הרחובות אילת ויוסף חיים, רגע לפני שהגעתי לביתו של עדי, הרמתי את ראשי וראיתי מעבר לחומה, בתוך חצר פרטית, עץ חרוב בגובה בניין בן שלוש קומות. עץ החרוב המיוחד הזה, הינו בן כ-500 שנה, אם כי אחד השכנים שתהה למה אני מצלם את העץ טען שהעץ בן 750 שנה. העץ הוערך על ידי עורכי סקר העצים הבוגרים ב-2005 כאחד משלושת העצים העתיקים ביותר בישראל. לפי המפה הירוקה של ירושלים, בעלי הבית מודעים לחשיבותו של העץ, שנמצא בגינה פרטית, ומטפלים בו.

חרוב מצוי (Ceratonia siliqua) הוא עץ ירוק עד, ממשפחת הקסאלפיניים, שיכול להגיע לגובה של 10 - 15 מטר. בפרי החרוב יש מעט מאוד מים ומכאן שמו, אם כי יש סברה שהחרוב קיבל את שמו מכיוון שפריו דומה לחרב. עצי החרוב פורחים באוקטובר וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה.

הרחוב שבקצהו עומד העץ, נקרא על שמו של הרב יוסף חיים מבגדאד, "הבן איש חי", מנהיגה של יהדות בבל בדורו. הרב יוסף חיים היה מגדולי האחרונים, פוסק, מקובל, דרשן ואחד הפוסקים הפופולריים בקרב היהודים הספרדים המסורתיים והדתיים בישראל. ספרו המפורסם ביותר הוא "בן איש חי" ולרוב הוא מכונה על שמו.

המפה הירוקה של ירושלים: http://www.greenmap.org.il/

--
05.11.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

עופרית הכף שאיננה עוד ובית שטאקלף ביורדי הסירה

ברח' יורדי הסירה 3 צמח שיח יפה שגלש מחצר הבית אל הרחוב הצר ומשך את תשומת לבי. השיח הוא עופרית הכף, Plumbago auriculata (capensis), שיח ירוק עד שפורח ברוב חודשי השנה, ובעל אשכולות פריחה בצבע תכלת. כשאר המינים מסוגו, ממשפחת העפריתיים - משפחת צמחי פרחים מסדרת הציפורנאים - עלי הגביע שלו מכוסים שערות דביקות, המאפשרות את 'הדבקת' האשכול לדש החולצה, או הדבקת פרח בודד לתנוך האוזן, כעגיל. מספר מינים לא גדול ממשפחה זו משמשים כצמחי תרבות, למטרות נוי. השימוש בעופרית הכף כגדר חיה נפוץ במיוחד.

הבית ברח' יורדי הסירה 3, בית חד קומתי בעל גג רעפים, ששביל הגישה אליו מרוצף אריחים מסוגננים בשחור ולבן, שני עצי תמר מצדדיו וזוג עמודים בחזיתו, היה ביתה של משפחת שטאקלף (Stakleff) הערבית-נוצרית. לדברי גדעון שילה, מורה דרך ומתרגם, בבעלות המשפחה היה בית החרושת לקרח שעמד על מגרש מדרום לבית החולים משגב לדך, ברח' חזקיהו המלך. משפחת שטאקלף ניהלה גם את קולנוע "ריג'נסי", הוא קולנוע סמדר שבמושבה הגרמנית, בין 1940 ל1947.

בשבוע שעבר, עברתי שוב במקום, וראיתי שהשיח היפה איננו, ובמקומו הוקמה גדר פח גבוהה שמקיפה את החצר, במסגרת עבודות בנייה במקום.

--
29.10.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

רח' יצחק פראג ותורבת קמריה בשכונת גאולה

השבוע הלכתי מהדווידקה ברחוב הנביאים לכיוון בית החולים ביקור חולים. בפינת רח' ישעיהו הבחנתי משמאל, בפינת רח' יצחק פראג, במבנה דו קומתי שקומתו התחתונה אטומה. כשהתקרבתי ראיתי שהמבנה נטוש. נכנסתי מבעד לגדר האיסכורית הפרוצה ושוטטתי בין החללים שבודאי שימשו פעם למגורים ושכיום צומחים בהם עצי אילנתה בלוטית (Ailanthus altissima), עץ ממשפחת הסימרוביים, שניטע לאורך רחובות בישראל בתור עץ נוי, ומהווה בה כיום מין פולש חמור. בתוך המבנה יש חדרי שינה ושירותים, קמרונות מסוגננים וסורגים מפורזלים, כולם הרוסים ונאכלים בשיני הזמן. הקירות העבים מספקים הגנה לעצים, ומכיוון שגגו של המבנה חסר, הם צומחים באין מפריע אל אור השמש. מהמרפסת בקומתו השנייה של המבנה יכולתי לראות מבנה אבן מרשים בעל כיפה עגולה, תורבת קמריה, מבנה מהתקופה הממלוכית, שבה קבורים שלושה מבני משפחת קמריה שנהרגו בקרבות נגד הצלבנים.

הרב יצחק פראג (אופלטקה) שעל שמו קרוי הרחוב, היה מרפא, מורה ועסקן שפעל למזוג גלויות בחנוך ובחברה, ולקירוב לבבות בין העדות בירושלים. הוא ייסד את ביה"ס "דורש ציון" בירושלים והיה מנהלו עד מותו. אופלטקה נולד בפראג והגיע לירושלים בגפו ב-1838. ב-1917 הקים נכדו אליעזר את אחד מבתי המרקחת המודרניים הראשונים בירושלים, "אופלטקה" ברחוב יפו. יצחק פראג אופלטקה הוא סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע; כלומר אם-אביו, יעקב יהושע, היא נכדתו של יצחק פראג אופלטקה.
--
22.10.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בריכת ממילא

בדרך ממרכז העיר לממילא עברתי בגן העצמאות. קיצרתי את דרכי דרך בית הקברות המוסלמי העתיק, בין מצבות מעוטרות לעצי אלה אטלנטית גדולים ועתיקים, שעליהם מתחילים להאדים, כשראיתי לפני בריכה גדולה, ריקה ממים ובתוכה זוג צעירים שטיילו במקום.

ירדתי את ארבעים המדרגות העתיקות שמובילות אל תחתית הבריכה. קירות הבריכה עשויים אבנים וטיט ועליהם צומחים צמחים אופייניים לחומות. בחורף משמשת הבריכה כאתר שתייה לציפורים, אך עד שתתמלא במי גשמים, הבריכה מלאה בפסולת. שברי זכוכיות, בקבוקים, מזרונים ופריטי לבוש שונים מפוזרים בבריכה ומחוצה לה יש ערמות של חומרי בניה. מנוע הדיזל הישן שהעלה מים מהבריכה נמצא בבית המשאבה, בפינה הדרום מזרחית.

זוהי בריכת ממילא, אתר ארכיאולוגי מרשים ששימש כבריכת אגירה גדולה לפני כניסת המים לעיר העתיקה דרך נקבה תת קרקעית. הבריכה ממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בין רחוב הלל לרחוב אגרון, כשחלקה בנוי וחלקה חצוב בסלע. הבריכה היא חלק ממערכת מים עצומה, שהחלה את דרכה מדרום לבית לחם בברכות שלמה וסיפקה מים לתושבי העיר שחיו בתוך החומות. הבריכה הייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה הקודמת ועם השנים נזנחה. בחורף נאגרים מי גשמים בתחתית הבריכה וקרקעיתה מתעוררת לחיים. בעונת הסתיו בשנים קודמות נערך בבריכה מבצע ניקיון ע"י צוות נט"ע (נאמני טבע עירוני) שמופעל ע"י החברה להגנת הטבע בשיתוף עם עיריית ירושלים.
--
15.10.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

שיני הדרקון ברחוב אגרון

אחרי החגים עברתי בכיכר צרפת, או בכינויה הרווח כיכר פריז, שמחברת את הרחובות המלך ג'ורג', אגרון, קרן היסוד, בן מיימון ורמב"ן שברחביה. ירדתי ברחוב אגרון והסתכלתי על הציפורים שהתעופפו מעל מנזר האחיות רוזרי שמעבר לחומת האבן הגבוהה מימין. בגינה ליד החומה ראיתי כמה חרוטי בטון מפוזרים בין השיחים, חלקם סדוקים ושלדי ברזל חלודים מציצים מתוכם ורובם במצב התפוררות מתקדם.

אלה אחרוני השרידים של 'שיני הדרקון' – מחסומי הנ.ט. הבריטיים שנותרו מאזור הביטחון שהוקם במרכז ירושלים (בווינגרד) עם הידרדרות המצב הביטחוני בירושלים, כשאנשי ממשלת המנדט הפכו מטרות לפעילות של המחתרות היהודיות והערביות. במהלך מלחמת העולם השנייה, המונח "שיני דרקון" (בגרמנית: Drachenzähne, שן= zähne; דרקון = Drachen) תיאר מערך של מבנים מבטון מזוין, בדרך כלל בגובה בין 90 ל-120 ס"מ, בעלי צורת פירמידה ריבועית, שנפרש במטרה לעכב התקדמות של צבא ממוכן ובפרט טנקים.

בסוף השבוע הקרוב, יתקיים הארוע השנתי של 'בתים מבפנים' בשיתופה של עיריית ירושלים. קבוצת בתים נכחדים נערכת לפעילות המחאה הקבועה שלה ובמסגרתה יערכו סיורים מקבילים לסיורים של 'בתים מבפנים', בהם ידובר בין השאר על אובדן נכסיה התרבותיים וההיסטוריים של ירושלים – אובדן ההולך וגובר מדי שנה, למרות החזות היפה שמציג פרויקט 'בתים מבפנים'. לדעתי, ראוי לשמור גם על שיני הדרקון המתפוררות, מהשרידים המנדטוריים האחרונים שנותרו בירושלים.

קישור לאתר בתים מבפנים: http://www.batim-jerusalem.org/

קישור לאתר בתים נכחדים: http://shimur.blogspot.com/

--
08.10.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

סוכת הרב קוק

באחד מהימים בהם תושבי העיר מתכוננים לחג הסוכות עברתי ברחוב הנביאים, כשבפינת רחוב הרב קוק שמתי לב למבנה עץ צבוע תכלת שממוקם בתוך מרפסת תלויה, בקומתו השניה של בנין דו קומתי בעל גג רעפים. שני חלונות במבנה הקטן פונים לרחוב הנביאים ושניים נוספים נמצאים בצידיו. בשלט על המבנה נכתב: "סוכת הרב א"י הכהן קוק זצ"ל".

המבנה הדו קומתי שבו ממוקמת סוכת הרב, הינו בית הרב קוק, הבית שבו חי ופעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק משנת 1923 ועד פטירתו בשנת 1935. הבית שוכן בקומה העליונה בבניין, שבנוי סביב חצר שנקראה אז שכונת בית דוד, ברחוב הרב קוק 9, ליד בית טיכו. כמו המהר"ל מפראג, גם הרב קוק ראה בסוכה סמל למלכות בית דוד ולממלכתיות ישראלית שנמשלת לסוכה. הרב קוק שימש משנת 1919 ועד פטירתו כרבה של ירושלים, ומשנת 1921 כרבה האשכנזי הראשי הראשון לארץ ישראל, וכן משנת 1924 כראש ישיבת "מרכז הרב" שייסד. הבית שימש למגורי הרב ומשפחתו, ולפעילות ולימוד של ישיבתו של הרב.

כיום משמש בית הרב קוק מוזיאון שבו מוצגים תערוכה וסרט על חייו ופועלו של האיש. הבית הוכרז כמבנה לשימור של המועצה לשימור אתרים, והלוואי שבניגוד לשכנו, בית הספר העירוני לבנים – בית היתומים האשכנזי לשעבר, שנהרס לפני שנתיים, יוסיף בית הרב לעמוד על תילו עוד שנים רבות.

--
22.09.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בית העלמין הצבאי בהר הרצל

בין כסה לעשור, עליתי השבוע לבית העלמין הצבאי בהר הרצל. ההשקעה בגינון ובנוף בבית העלמין ניכרת לעין כל. הצמחייה גזומה ומטופחת והמצבות בנויות בתבנית אחידה כמצבות מאוזנות, שעליהן מונחת כרית אבן עליה חקוקים פרטי הנופל. צדדיה של כרית האבן אינם מסותתים והיא מסמלת את אבני הכותל, השריד היחיד שנותר מחורבן בית המקדש.

העלייה לקבר יקירים וקברות צדיקים מעוגנת במסורת היהודית כאחד ממנהגי ערב ראש השנה ויום הכיפורים. רוח סתווית נשבה בין העצים וציוץ ציפורים נבלע בקולותיהן של החיילות שעברו בסמוך. עליתי לאזור שבו קבורים חללי מלחמת יום הכיפורים, לקבריהם של ארבעה מלוחמי היחידה שבה לחם אבי, יחידת "דב לבן": אלי קרופל, משה גנדהופר, יעקב קסטנבוים ויוסף דוידזון זיכרונם לברכה.

בסוף שנות ה60, הקים צה"ל יחידה אמפיבית ראשונה ויחידה מסוגה, שבתחילת שנות ה70, הוחלט להפכה ליחידת מילואים התנדבותית. היחידה לחמה במלחמת יום הכיפורים תחת חטיבה 14 בקרבות על הרחבת שטחי הפריצה למערב התעלה ונלחמה בקרב גבורה במתחם סרפאום, שם אף איבדה 18 מלוחמיה. חודשים ספורים לאחר המלחמה, פורקה היחידה. בניסיון לשמר את זיכרון היחידה ומורשתה, הקימו אנשיה בכוחות עצמם אנדרטה לזכר חלליה בלטרון והם מקיימים שם מדי שנה אירוע הנצחה. רק עם הקמת האנדרטה, נודע לי מפי אבי סיפורה של היחידה שבה לחם כמו גם סיפוריהם של חבריו הנופלים. גמר חתימה טובה.

קישור למידע אודות יחידת דב לבן באתר חטיבה 14:
http://www.hativa14.org.il/?CategoryID=230
--
17.09.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

פסגת זאב

השבוע הלכתי לבקר את חברי יעקב, ולברכו בברכת שנה טובה לקראת שנת תשע"א הממשמשת ובאה. יעקב גר כבר שנים רבות בפסגת זאב, בצפון העיר. השכונה היא אחת השכונות הגדולות בישראל וקרויה על שמו של זאב ז'בוטינסקי. בין מתעמלות שיצאו ממכון הכושר שברחוב חיל האויר ובין הואדי הסמוך התעופפו עורבים אפורים ברוח קלילה של אחר הצהרים. לאורך הרחוב חנו מכוניות רבות והצל בו היה מועט. הסתכלתי מסביב וראיתי בנייני מגורים מכל צדדיי. הרעיון המרכזי שעמד מאחורי הקמת השכונה היה יצירת רצף אורבני יהודי בין הגבעה הצרפתית לשכונת נווה יעקב, שהייתה עד אז מנותקת מהעיר. בניית השכונה החלה ב-1982 וראשוני הבתים אוכלסו ב-1985.

יעקב שמח לקראתי, ישבנו בביתו במשך שעה קלה, שתינו תה ודיברנו. יעקב סיפר לי שהשכונה בנויה באזור הררי, כאשר בין חלקי השכונה מפרידים הוואדיות "אל חפי", "חמרה" ו"אל חלף". בצפון השכונה נמצאת שכונת נווה יעקב, במערבה- כביש 60 והשכונות שועפאט ובית חנינא, בדרומה - מחנה הפליטים שועפאט וענאתא, ובמזרחה עוטף ירושלים. כשהתחיל להחשיך נפרדנו לשלום באיחולי שנה טובה. חג שמח לכולם.

--
08.09.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

סמטת ג'ימי

אחר הצהרים הלכתי במושבה הגרמנית ברחוב עמק רפאים ופניתי לרחוב מסריק. כמה צעדים אחר כך, ראיתי משמאלי פנייה לסמטה קטנה, ללא שם, שתחומה בגדר אבן נמוכה משני צידיה, עמודי אבן של שערים עתיקים מימים עברו ואבנים שכמו לוחשות סוד. הסמטה מכוסה צמחיה ונראית כמנהרה ירוקה. עוד חמסין נשבר אתמול והחום הגדול ששרר בעיר בימים האחרונים פינה את מקומו לרוח נעימה שעברה בין הענפים. קולות ציוץ הציפורים ורשרוש העלים לקחו אותי למחוזות אחרים, הרחק מהתנועה הסואנת והמולת הרחוב המרכזי של המושבה.

חבורת נערים באה מולי וכשחלפו על פני הספקתי לשמוע שברי משפטים עצובים על סוף החופש הגדול ועל החזרה הקרבה ללימודים. בקצה הסמטה, שאורכה כארבעים צעדים, מתחת לעץ התות העתיק, ראיתי שלט קטן בזו הלשון: "סמטת ג'ימי שכשכש בזנבו ושוטט להנאתו כאן בשנים 1998-1988". הסמטה נקראת כך על שם כלב הבאסֶט של בני משפחת הֶרמל ומקשרת את רחוב מסריק אל רחוב דידס.

--
03.09.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בניין סולל בונה ברחוב קינג ג'ורג'

עברתי ברחוב קינג ג'ורג' ובזמן שחיכיתי במעבר החצייה שהאור ברמזור יתחלף מאדום לירוק שמתי לב לבניין משרדים אלגנטי שניצב מולי. חציתי את הכביש ועמדתי מול הבניין. מעל הכניסה למבנה, הכולל ארבע קומות, יש גגון בטון גדול ומעליו מרפסת ייצוגית הפונה לרחוב. רוב פתחיו הנמוכים אטומים בבלוקים ובלוחות ברזל, ומסביבו יש חניון. זהו בניין סולל בונה שתיכנן האדריכל רודולף טרוסטלר, שבשנות החמישים והשישים היה לאדריכל שעיצב את פני התעשייה הישראלית. ממלטשת היהלומים ברוממה, ועד בית החרושת לפרוות בתלפיות, מבני הענק המודרניסטיים שלו התפוררו במקביל לתעשייה שקרסה. טרוסטלר, איש הבונים החופשיים, זרק לפח את השרטוטים של עבודותיו. האדריכל ראובן רודולף טרוסטלר הוא אחד האדריכלים הפוריים והחדשניים שעבדו בישראל בשנות החמישים והשישים, אך בוודאי שאינו מהידועים שבהם. למעט כמה עשרות תמונות בשחור-לבן, לא נותר תיעוד מסודר של עבודתו.

היקף העבודה העצום של טרוסטלר כולל מבנים קטנים כמו גני ילדים ומרפאות לצד מפעלי ענק שהיו ביתם השני של פועלים רבים ובנייני משרדים ששימשו את הפקידות הממשלתית הבכירה. המכנה המשותף המדאיג של כל אלה הוא סכנת הריסה המרחפת מעל ראשם.

בניין סולל בונה מתוכנן להיהרס לטובת מלון יוקרה. בינתיים הוא עומד בשיממונו, וממתין בחלונות פעורים לבוא הדחפורים.

--

27.08.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

קרעא בקטמון הישנה

בגינה בקטמון הישנה ראיתי צמח מטפס בעל עלים ירוקים ורחבים. הצמח זחל מעלה מעלה על גבי "פיגומים" שהוכנו עבורו מקרשים ומברזלים, הפריח פרחים צהובים וכתומים, מהם צמחו פירות מאורכים ובשרניים. זוהי הקרעא / קרעה, מין דלעת ירוקה שנראית כקישוא גדול. הדלעת היא סוג צמח ממשפחת הדלועיים, שכולל צמחי גן מוכרים כגון קישוא, מלון, מלפפון ואחרים.

"דלעת" הוא גם השם העממי של כמה ממיני סוג זה, ביניהם דלעת הגינה, דלעת גדולה ודלעת השדה. הדלעת שכיחה ביותר בצבעי כתום כאשר היא בשלה ופופולרית בבישול.

בראש השנה יש כמה מאכלים שנחשבים לסמליים ומיוחדים לחג ונקראים "סימני החג". טקס אמירת ברכות ראש השנה מלווה בטעימת מאכלים שמורכבים מירקות ופירות שונים. המאכלים המיוחדים מסמלים תקווה לדברים הטובים שיאפיינו את השנה החדשה. הבקשות שמצורפות לאכילת ה"סימנים", נוגעות בשורשי הדברים הטובים לעם ישראל. הבקשות קשורות לשמו של המאכל - ה"סימן" אותו אוכלים. כל בקשה מתחילה במלים: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו..." ונמשכת בבקשה הרצויה.

הקרעא היא מסימני הברכות לראש השנה של עדות המזרח ולדברי רפאל וחנה, בעלי הבית והגינה, שעלו מכורדיסטן לאחר הקמת המדינה, הם מגדלים את הקרעא כדי לברך עליה בערב ראש השנה "יהי רצון... שתקרע רוע גזר דיננו, ויקראו לפניך זכויותינו". הקרעא שבצילום נשמרת עבור זרעים לשנה הבאה.

--

20.08.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בניין רשות השידור ברוממה

באחד מימי הקיץ האחרונים בהם הורגשה ירידה קלה במידות החום ואף ענן לא נראה בשמיים, טיילתי בשכונת רוממה, שכונה במערב העיר, בסמוך לכניסה לעיר, שנמצאת ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. רוממה נבנתה כשכונת פאר יהודית בלב אזור ערבי, השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והשכונה הראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתוכנית אב לבינוי העיר. בתי רוממה המקוריים נבלעים כיום ב"רוממה המורחבת" ובאזור התעשייה רוממה, שהחלו להתפתח בשנות ה-50 של המאה העשרים.

בשעת אחר הצהריים בה טיילתי, הרחוב היה שקט. מכונית חולפת העירה את הרחוב מתנומתו והולכי הרגל הבודדים נראו כממהרים לברוח מקרני השמש הקופחת על ראשיהם. בחיפוש אחר טיפת צל, הגעתי לקצה המרוחק של רחוב תורה מציון, שם ראיתי מבנה מעניין, שעל גגו אנטנות גבוהות, בחזיתו עצים בודדים ומזגנים רבים ובפתחו ניצב מאבטח. מאפייני הבנייה של הבניין שונים מאוד מבתיה ההיסטוריים של השכונה.

זהו בית רשות השידור, המקום שמתנגן לי עם המלים "הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים". הבית נבנה בשנות ה-50 כחלק מפיתוח אזור התעשייה בסביבת השכונה. ייעודו המקורי היה מפעל לליטוש יהלומים, אך התוכנית נגנזה כשהתברר שהמבנה חשוך מדי. לבסוף הוחלט לשכן במבנה את רשות השידור, הפועלת במקום משנות ה-70. הרהרתי בשמו של סרט ישן מסדרת סרטי ג'יימס בונד, "יהלומים לנצח", וחייכתי לעצמי כשנזכרתי שכיום שוכן במבנה הערוץ הראשון הוותיק.

--
13.08.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בית יהודאיוף-חפץ

עברתי ברחוב עזרא שבשכונת הבוכרים. לוחות המודעות הרבים משמשים לעדכון התושבים בחדשות המקומיות והמדרכות הצרות בקטעים מסוימים מאלצות את הולכי הרגל לרדת לכביש. כשביקרתי במקום התנועה היתה מועטה והרחוב שקט, אף שהוא משמש גם למעבר תחבורה ציבורית.

בין ישיבות וכוללים, חנויות מכולת וחנויות לחומרי בניין, בחורי ישיבה, אמהות עם ילדים על הידיים ובעגלה – משך את מבטי מבנה ייחודי. בניין דו קומתי, שחזיתו ארוכה ומרשימה, גדושת עמודים, כרכובים, סמלי מגן דוד ועיטורים אחרים. הסתקרנתי לדעת אם תושבי השכונה והעוברים והשבים שחולפים על פני הבניין מכירים את עברו ומה נעשה כיום כדי לשמרו.

המבנה, בית יהודאיוף-חפץ, השוכן ברח' עזרא 19, נבנה בתחילת המאה הקודמת במימונו של אלישע יהודאיוף, ע"י חתנו ישראל חפץ ולמען משפחתו. אלישע יהודאיוף חי אז באוזבקיסטן ושלח כסף לחפץ, שגר בעיר העתיקה בירושלים. הבית נחשב בתקופתו לאחד הבניינים המפוארים ביותר בירושלים ובארץ ישראל כולה, ולכן עם סיום בנייתו נפוצה אגדה שהבית ראוי למגורי המשיח לכשיבוא, ובינתיים כונה בשם "הארמון".

במלחמת העולם הראשונה שימש הבית כמפקדת הצבא העות'מאני בירושלים. בשנת 1918 שימש ה"ארמון" משכן לבית הספר לבנות על שם שפיצר ולבית היתומים 'ציון' של הרב בלומנטל. בשנות הארבעים של המאה העשרים שימש המבנה כמרכז פעילות הארגון בירושלים כנגד הבריטים ומשנות החמישים שכנו בו שני בתי ספר חרדיים לבנות.

--

06.08.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בית העם הטמפלרי בעמק רפאים

בדרכי מגן הפעמון עברתי ברחוב עמק רפאים. הבית הראשון משמאל בתחילת הרחוב, אשר בראשו פעמון וכן גומחת תפילה שפונה צפונה משך את תשומת לבי. זהו בית העם הטמפלרי שנחנך בשנת 1882 בטקס בהשתתפות המושל העות'מאני. המבנה שימש את כת הטמפלרים כבית עם לכינוסים ולאירועים וככנסייה. לצידו נבנה בית השומר שבו התגורר השומר על בית העם ועל שני בתי הספר הטמפלריים שעומדים לידו. המבנה שימש לפעילותן של שתי ועדות הקהילה: ועדת המושבה הטמפלרית אשר דנה בחיי היום יום והועדה השנייה שטיפלה בצרכי הדת של הקהילה. פעמון הכנסייה שימש לקריאת המתפללים לתפילה בימי ראשון וכן לכינוסי הקהילה. גומחות התפילה בכנסייה פונות צפונה ולא מזרחה, מכיוון שהן מכוונות לכיוון גן הקבר שליד שער שכם, שם על פי האמונה הפרוטסטנטית קבור ישו.

ב-1898 ביקר בבניין הקייזר הגרמני וילהלם השני. משנת 1949 מחזיקה הכנסייה הארמנית את המקום בידי משפחת אוהנוסיאן אשר מתגוררת בבית מגורים מאחורי הכנסייה.

כיום נעשים ניסיונות מצד גורמים שונים בעלי עניין להניח ידם על מבנה בית העם הישן כדי להפכו לאולם אירועים, להרוס את בית השומר ולמסור את הרכוש לטובת בית מלון שיוקם במקום. מאבק שכונתי אדיר מתנהל על ידי ועד השכונה ותושביה לשמירה על אופי הבנייה ועל רוח שכונת המושבה הגרמנית תוך מתן כבוד לבנייניה ההיסטוריים של העיר.
--

30.07.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

בית המדרש זהרי חמה ברחוב יפו

הלכתי ברחוב יפו לכיוון מרכז העיר כשממול שוק מחנה יהודה ראיתי מבנה יוצא דופן עם שעון שמש. שעון השמש המרהיב והזמן שקפא בשעונים האחרים משכו את תשומת לבי כמו גם השלטים שתלויים עליו ועליהם כתובות ייחודיות.

המבנה הוקם על ידי ר' שמואל לוי, יהודי שעלה לישראל מארצות הברית. לוי גר בירושלים ונחשף למצוקתם של העולים החדשים במציאת מגורי קבע בעיר. בשנת 1905 הוא קנה את הבית ברח' יפו 92 במטרה להקים בו מלון שיספק לעולים החדשים מרכז קליטה נוח.

לאחר השלמת בנייתו הוא היה הבניין הגבוה ביותר בירושלים שמחוץ לחומות, וגם כיום הוא מתנשא מעל בתי רחוב יפו הסמוכים לו. שם הבניין נלקח מברכת יוצר אור שבתפילת שחרית של יום חול, שבה נאמר: "אל ברוך גדול דעה, הכין ופעל זהרי חמה".

לוי גייס כספים בארה"ב ומעל הבית בן הקומה האחת בנה שלוש קומות ובראשן עליית גג מעץ. בעליית הגג שכן בית הכנסת ובית המדרש "זהרי חמה" שנתן את שמו לבניין כולו. המלון ובית הכנסת נחנכו בשנת 1908. בראש הבניין נקבעה מערכת שעונים.

ב-1925 נפגע הבית ברעידת אדמה ובית הכנסת ובית המדרש הועברו לקומת הקרקע, בה הם פועלים עד היום. ב-1940 פרצה שריפה והעלייה נשרפה כליל. ב-1980 שיפצה עיריית ירושלים והקרן לירושלים את הבניין ושחזרה את חזית הבית, כולל השעונים (שאינם פועלים) והשלטים.

--

23.07.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

טחנות הקמח בגבעת שאול

עברתי בגבעת שאול כשריח לחם טרי עלה באפי. ממש ממול מאפיית אנג'ל, בפינת הרחובות בית הדפוס ופרבשטיין, ניצב מבנה אפרורי וגבוה. אלו הן טחנות ירושלים, שעוסקות בטחינת חיטה, קמח, מלח וסוכר ופועלות 24 שעות ביממה. כאשר עמדתי לידן, חשבתי על הפער העצום בין גודלן של הטחנות לבין גודל חלקיקי הקמח שמיוצר בהן.

טחנות הקמח הראשונות בהיסטוריה הונעו בכח המים ונבנו באירופה בתקופת יוון העתיקה. טחנות אלו עשו שימוש בגלגלי טחינה אופקיים. טחנות הקמח הראשונות בעלות גלגלי טחינה אנכיים נבנו באימפריה הרומית. הרומאים שכללו את הטכנולוגיה של טחנות הקמח והפיצו אותה בכל רחבי אירופה.

טחנות הקמח העתיקות עשו שימוש בגלגלי טחינה שהונעו בכח המים או הרוח על מנת לטחון את הקמח. טחנות מאוחרות יותר עשו שימוש במנועי קיטור. כיום נעשה לרב שימוש בחשמל או בדלקים כדי להפעיל מנועים שמסובבים מכבשים כבדים, עשויי פלדה לטחינת הדגנים.

טחנות ירושלים, שניצבות בגבול השכונות גבעת שאול וקרית משה, הינן מפעל מסחרי שמייצר לשוק כולו, ובכך הן נבדלות מטחנות הקמח העתיקות ששימשו בדרך כלל קהילות של חקלאים, כאשר כל חקלאי היה מחויב במס שימוש שניתן לטוחן.

בעבר, היו כמה טחנות קמח בעיר ובסביבתה הקרובה, ומהן שרדו טחנת הרוח שנבנתה ביוזמתו של משה מונטיפיורי במשכנות שאננים וטחנה נוספת שנמצאת בשכונת רחביה, שתיהן נבנו באמצע המאה התשע עשרה.

--

16.07.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

מנזר המצלבה

בדרכי מגבעת רם לקטמון הישנה עברתי בעמק המצלבה, שנקרא כך על שם המנזר השוכן בו. המבנה המרשים של המנזר הנראה כיום, נבנה במאה ה-11 על בסיס מבנה ביזנטי שנבנה במאה השישית. המנזר והכנסייה שבו הם מהמבנים הבודדים מימי הביניים ששרדו בעיר בשלמותם. שמם של המנזר (שבו מתגוררים כיום ארבעה נזירים בלבד - שני גברים ושתי נשים) והכנסייה, קשור למסורת הנוצרית לפיה במקום גדל עץ ממנו הכינו הרומאים את הצלב עליו נצלב ישו. ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, נמלט מהמנזר נזיר בודד שחי במקום והמנזר הפך בסיס לגדנ"ע ששמר במהלך המלחמה על המבנה.

באוגוסט של אותה שנה, מטוס שהמריא ממנחת רחביה התנגש בקיר החומה של המנזר בעקבות תקלה טכנית והתרסק. לוחמת הפלמ"ח זהרה לביטוב והטייס שהטיס את המטוס, עמנואל רוטשטיין, נהרגו. ראשונה הגיעה אל המטוס המרוסק רות לבית שוורץ שגרה בשכונת רחביה הסמוכה. רות הורתה לראומה אחותה לשמור על בני המשפחה הצעירים וחשה להגיש עזרה (לימים רות דיין וראומה ויצמן). עם תום המלחמה הוחזר המנזר לפטריארכיה היוונית שמחזיקה בבעלות עליו עד היום.

במטרה לחשוף את הציבור הירושלמי להיסטוריה של המבנה ולסיפוריו, נפתח במנזר בשנת 2006 בית קפה. בסמוך, חנכו הנזירים גם חנות למזכרות מעולם הנצרות. ההכנסות מועברות לתחזוקת המנזר.

-- 09.07.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

אקליפטוסים בירושלים

הלכתי ברחוב כובשי קטמון. סביב עץ האקליפטוס העתיק שליד בית ספר "חורב" ראיתי דבורים רבות שאוספות אבקה וצוף מפרחיו. מוצאו של האקליפטוס מאוסטרליה. מקור שמו הוא חיבור בין שתי מילים ביוונית. eu – "היטב" ו־kalypto "אני מכסה", כלומר "מכוסה היטב". הכיסוי מתייחס לניצן פרח האקליפטוס המושלך ברגע המתאים כדי לאפשר לפרח ללבלב.

בשנת 2003 נכרת אקליפטוס בן כמאה שנה בכיכר ציון במהלך עבודות הרכבת הקלה. העירייה עושה מאמצים להראות כי חשוב לה לשמר מבנים, אתרים ועצים, אולם גם מאמצים אלה לא הועילו לאקליפטוס עתיק אחר, שנכרת לפני כשנתיים במגרש פרטי, סמוך לשוק מחנה יהודה.

האקליפטוסים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בשנות ה־80 של המאה ה-19. הוריישו ספאפורד, מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, כתב ביומנו בשנת 1883 כי קיבל כמות קטנה של זרעים של המין "אקליפטוס כדורי" מידיד בשם קוטון מטסמניה. זרעים אלה הגיעו באמצעות נסים בכר, מנהל ביה"ס "אליאנס", לידי קרל נטר, מייסד ביה"ס החקלאי מקווה ישראל, ונזרעו שם באביב של אותה שנה. על פי יומניהם של המתיישבים הטמפלרים הגרמנים בשרונה, הם נטעו אקליפטוסים לשם ייבוש הביצות שהיו בקרבת היישוב.

מאחר שחדירת העץ לארץ חלה במקביל להתיישבות היהודית והוא ניטע ע"י מייבשי הביצות במקומות רבים, כינוהו הערבים "סג'רת אל יהוד", כלומר "עץ היהודים".

--

02.07.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

רחוב מוריה

בדרך לתחנה המרכזית, חלפתי על פני רחוב מוריה, רחוב קטן ללא מוצא, שמסתעף מרחוב יפו, בין סניף בנק לדוכן פיס, לאורך כ-20מ' לכיוון ככר אלנבי. הרחוב נקרא על שם העיתון העברי שנוסד בשנת תר"ע (1910) ויצא לאור במשך כחמש שנים. את העיתון יסד בירושלים המדפיס רבי יהודה אהרן וייס, לאחר דעיכתו של "החבצלת" שהיה לפני כן העיתון המוביל של היישוב העברי הדתי בירושלים. האישור להוציא לאור את "מוריה", שהיה גם שמו של בית-הדפוס בו נדפס העיתון, ניתן על ידי השלטונות הטורקיים לאחר מתן התחייבות לשמור על החוק העות'מאני.

במשך כל שנות הופעתו של העיתון שימש יצחק יעקב ילין (1885-1964) מחלוצי העיתונות העברית בארץ, כעורכו הראשי ואף כתב רבים ממאמריו. ילין ערך את השבועונים "לפי שעה", "בענייני דיומא", ו-"הד העם" ופרסם מאמרים רבים בעיתונות המקומית.

יחד עם וייס, שם ילין לעיתון כמטרה לתקן את ה-"ישוב הישן" ודרכו הציבורית. כבר בגיליון הראשון הוסברה כוונת המייסדים לפנות ליהדות החרדית באופן המבטא חופש ביטוי ואובייקטיביות.

תחילה הופיע מוריה כשבועון, אך בהמשך הפך לעיתון יומי בתוספת מהדורה שבועית מורחבת עבור קוראים בחו"ל. בכך היה לאחד מעשרת העיתונים היומיים הראשונים שראו אור בירושלים.

העיתון נסגר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה על ידי הממשל העות'מאני לאחר שילין לא קיים את הצו שאסר לעסוק בעניינים מדיניים.

--

25.06.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

רחוב בן גבריאל בתלפיות

טיילתי ברחוב קטן בירושלים, בשכונת תלפיות, שנקרא על שמו של הסופר משה יעקב בן גבריאל. תלפיות היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי, ולצדו שיכונים ואזור תעשייה.

משה יעקב בן גבריאל נולד בשם אויגן הופליך (Eugen Hoeflich) אך שינה את שמו כאשר החליט לקשור את חייו בארץ-ישראל בראשית שנות העשרים, לאחר ששירת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא היה נשוי לשחקנית והמורה מרים בן גבריאל (שנבל) שנולדה בשלזיה, בביליץ, לפסנתרן הנודע - ארתור שנבל ושגדלה וחייתה בוינה. מרים שיחקה על במות התיאטרון, והייתה חברה בהתאחדות האמנים היהודיים - הרוח. היא עלתה לארץ ישראל ב-1925 ועם עלותה ארצה, התיישבה בירושלים והסבה את עיסוקה להוראת הפונטיקה של השפה העברית. מרים הייתה המורה הראשונה לפונטיקה עברית בארץ ישראל, ואף כתבה בעיתוני ארץ ישראל ובעיתונים בחו"ל.

בן-גבריאל מצא בנופים האנושיים והפיסיים של ארץ-ישראל מקור לא אכזב לכתיבתו בפרוזה ושירה, אך התפרנס מכתיבה עיתונאית בעיתונות האירופית ובזו המקומית - בעיתון באנגלית "פלסטיין פוסט". אף שכתב בעיקר בגרמנית, כמה ספרים משלו התפרסמו בתרגום עברי. הידוע שבהם הוא "בית ברחוב הקרפיונים", שנקרא במהדורה קודמת "בית בפראג". ספרים אחרים שכתב הם "זהב בחוצות", "הבריחה תרשישה", "שועלים בירושלים", "האזרח האמיץ מחשבי בימי שלום ובמלחמה" ו"בבית אחד נתאלמנו".

--

18.06.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

המועדון במושבה היוונית

ביום שישי טיילתי במושבה היוונית ועברתי ליד המועדון היווני שברחוב יהושע בן נון 8. המועדון הוא ליבה של הקהילה היוונית שחיה בארץ, אליו נוהרים גם ישראלים רבים, שבאים לרקוד, לשיר ואפילו ללמוד את השפה היוונית. המושבה היוונית היא שכונה באזור עמק רפאים בדרום ירושלים, דרומית למושבה הגרמנית. רחוב יהושע בן נון הוא רחובה הראשי, המקביל לרחוב עמק רפאים.

השכונה נוסדה בשנת 1900 על ידי בני העדה היוונית-אורתודוקסית שחיפשו מענה לצפיפות המגורים שלהם ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, ותוכננה בדגם של רשת רחובות מקבילים וניצבים זה לזה. בני הקהילה היוונית הוזמנו להשתתף בהגרלת חלקות אדמה, והמשפחות שזכו בהגרלה התחייבו לממן ולדאוג לביצוע הבנייה. השכונה התפתחה במיוחד בשנות ה-20 וה-30, כאשר לארץ הגיעו מהגרים יוונים אורתודוקסים רבים שגורשו מטורקיה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 מצאו רוב תושבי המושבה מקלט במנזרי העיר העתיקה. בתום המלחמה המושבה הפכה לשכונה ישראלית, ואוכלסה בעולים חדשים אשר לא שמרו על הסדר והטיפוח שבשכונה. בתים רבים מן השכונה המקורית לא נשמרו או שנעשתה בהם תוספת בנייה שלא תמיד היטיבה עם חזותם האסתטית.

אחרי 1967 חודשה הפעילות החברתית והתרבותית במועדון. המועדון שופץ בתחילת שנות ה-80 בידי התושבים שנשארו במקום, ובידי אלה שחזרו מהעיר העתיקה. כיום נמצא המועדון תחת חסות ממשלת יוון ומתקיימות בו פעילויות שונות הקשורות בתרבות יוון.

--

11.06.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

שיכון המקשר א'

השבוע טיילתי בשיכון "המקשר א" שבשכונת קרית משה, שבו גרו כמה מחברי קואופרטיב הנהגים של חברת "המקשר", שהקימו את השיכון ב-1937 (תרצ"ז). "המקשר" הייתה אגודה שיתופית – קואופרטיב – שהפעיל תחבורה ציבורית בירושלים, באמצעות אוטובוסים. נסיעה באוטובוס של "המקשר" תוארה בספרו של חיים סבתו "בואי הרוח". הקואופרטיב פעל משנת 1931 עד 1967, אז התמזג "המקשר" עם קואופרטיב אגד.

השיכון כולל כ-15 בתים משותפים מצופים טיח שפריץ, שבנויים על שטח משולש בן כשבעה דונם, התחום בין הרחובות שד' הרצל, פיק, וקרית משה. לצורך הבנייה נערכה תחרות בין ארכיטקטים לתכנון עשרה בניינים על שטח מצומצם של שישה דונמים, כשהתנאים שנדרשו היו: יצירת ציר אורך כשהבתים משני צדיו, עם שטח ירוק. חניון ומוסך "המקשר" שכנו מול השיכון, בצד המזרחי של שד' הרצל והם מוזכרים בספריו של מאיר שלו, שגדל בסביבה.

השיכון שנבנה היה של בתים מבטון בני שתי קומות, בכל קומה שתי דירות בנות שלושה חדרים, בסך הכל 40 דירות. מאחר שהשיכון אכלס רק מחצית מחברי "המקשר" באותה תקופה, נקנה מאוחר יותר שטח נוסף - מאחורי מוסך "המקשר". השיכון השני - "המקשר ב" -נבנה ב-1945 והיו בו 53 דירות. שיכון זה נהרס עם בניית כביש בגין. שיכון "המקשר א" מיועד להריסה כחלק מתוכנית ציפוף בינוי של עיריית ירושלים‏‏.

אתר נוסטלגיה ל"המקשר": http://www.hamekasher.com/

עוד על השכונה, בספר "קרית משה - תולדותיה של שכונה", יוחאי רודיק ונאווה כהן ברוזובסקי (עורכים), הוצאת מוסד הרב קוק, 2008

04.06.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

ביקור באוניברסיטה העברית

השבוע עברתי בדרכי בקמפוס אדמונד י' ספרא של האוניברסיטה העברית. במדשאה המרכזית צד את מבטי פסל גדול, עותק של פסלו של הנרי מור, "אישה עטויה יושבת".

הנרי מור, (1898- 1986), פסל ואמן אנגלי, נולד בקאסטלפורד שבאזור יורקשייר. הוא למד בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון. עבודתו החדשנית כפסל התבטאה בעיצוב דמויות ששילבו את הדמות עם הסביבה ע"י יצירת חללים נגטיביים בפסל, המתפקדים כחלק בלתי-נפרד מן העבודה.

קמפוס ספרא נבנה בשכונת גבעת רם החל משנת 1953. בניית קמפוס זה באה לתת מענה למצב שנוצר בתום מלחמת העצמאות. קמפוס הר הצופים היה אמנם בשליטת ישראל, אך בהיעדר רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים נאלצה האוניברסיטה למצוא משכן בבתים זמניים. קמפוס האוניברסיטה נבנה על פי עקרונות קריית הממשלה הסמוכה - בסגנון עיר הגנים האנגלית המורכבת ממבנים פזורים בשטח ירוק שאת כולו מקיף כביש טבעתי. את הקמפוס תכננו האדריכלים ריכרד קאופמן, היינץ ראו ויוסף קלארווין.

עם איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, מרבית הפקולטות עברו להר הצופים, ובגבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למדעי הטבע, החוג להוראת המדעים, בית הספר למדע יישומי וחלק ממשרדי המנהל כגון יחידת הרכש. כמו כן מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון את בית הספרים הלאומי ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול.

--

28.05.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

הסנדלר מעמק רפאים

ברחובנו הצר גר סנדלר אחד מוזר

הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים מכוסים באבק

כבר שנתיים מונח המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,

בן על הרים ינוו רגלי המבשר.

על כפיו אותן יביא,

לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו

כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,

על סודו שומר ומחכה לו

מתי כבר יגיע היום.

(מתוך השיר "על כפיו יביא" מילים: יורם טהרלב. לחן: יאיר רוזנבלום)

את "על כפיו יביא" בביצועה של רבקה זוהר כתב טהרלב על סמך ראיון שערך עם נגר מובטל באחת משכונות העוני בארץ, שהראה לו כיסא אליהו הנביא שהוא שומר. לקראת יום ירושלים ביקרתי אצל מאיר הסנדלר מרחוב עמק רפאים. מאיר החל לעבוד כסנדלר במושבה הגרמנית לפני שמונה עשרה שנה, מעט אחרי שעלה לישראל. בניגוד לסנדלר בשירו של טהרלב ש"יושב בצריפו ולא עושה דבר", ידיו של מאיר מלאות עבודה, ומאז פתח את הסנדלריה הזעירה הספיק לשרת לקוחות רבים, באדיבות ובנאמנות רבה.

כיום מרבית הנעליים מיוצרות בייצור המוני בבתי חרושת. אנשים רבים מעדיפים לרכוש נעליים חדשות מאשר לתקן את נעליהם הישנות. כמו כן, אמצעי הייצור והחומרים מהן עשויות נעליים השתנו, וכיום נעליים רבות לא ניתנות לתיקון עם התבלותן.

על אף שהסנדלרות היא מקצוע שהולך ונעלם, מאיר הסנדלר הינו חלק בלתי נפרד מנוף המושבה.

--

21.05.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

עצי תות

לפני כמה ימים, כשעברתי ברחוב רחל אמנו, ראיתי עץ תות לבן מאחורי תחנת אוטובוס. ענפיו נטו אל מעבר לגדר ופירותיו הבשלים היו פזורים על המדרכה.

עץ התות הלבן הינו גבוה, נשיר בחורף, פורח באביב ופירותיו מבשילים בקיץ. העלים ירוקים בהירים, מבריקים וגדולים. גזע העץ וענפיו חומים-צהובים, הפרחים זעירים והעץ מואבק ע"י הרוח.

בארץ גדלים שני מיני תות: שחור ולבן. שניהם עצי פרי נותני צל. מוצא התות השחור מאיראן והוא הובא לארץ לאחר חורבן בית ראשון. התות הלבן מוצאו מסין, שם הוא תורבת לפני כ- 4,000 שנה והוכנס לאזורנו החל מהמאה ה- 12 עם תולעת המשי, הניזונה מעליו.

התות הלבן הובא לארץ בשנת 1840 בידי משה מונטיפיורי, שיזם את נטיעת העצים בטבריה ובסביבתה ,כדי לספק תעסוקה ליהודים. בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, חזרו פקידי הברון רוטשילד לרעיון ויזמו נטיעת עצי תות כבסיס לתעשיית המשי במטולה ובראש פינה, שבה אף הוקם בית חרושת למשי, ומאוחר יותר בפתח תקווה ובראשון לציון. הניסיון לא עלה יפה אך עצי תות לבן רבים נותרו במושבות העלייה הראשונה.

בשכונת אהל משה בירושלים נטועה חורשה קטנה של עצי תות ("גן התות"), זכר לניסיון גידול תולעי משי לתעשייה. אפשר למצוא עצי תות גם בחצר הפנימית של החאן הירושלמי, בשכונות הותיקות בירושלים ובמקומות שונים בארץ.

--

14.05.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

צינורות ברחוב הרכבת

ביום שישי, בדרכי מדרך בית לחם הלכתי ברחוב הרכבת לכיוון צומת אורנים. הרחוב, שנמתח משני צידיו של תוואי מסילת הברזל, משנה לאחרונה את פניו לבלי הכר. במסגרת עבודות שדרוג, מבוצעות במקום עבודות להקמת פארק, שביל אופניים עבודות לשדרוג תשתיות מים, תאורה וביוב.

בתקופה האחרונה, הגיעו לרחוב שכנים חדשים. מלבד גדרות, שלטי אזהרה, ערימות פסולת ועפר ועשבים שוטים, הונחו ברחוב צינורות בטון ענקיים, שחוסמים את מעט מקומות החנייה שעוד נותרו. עד שהביוב השכונתי יחל לזרום בצינורות אלה, מתמרנים תושבי הרחוב ומשתדלים לחנות כחוק ברווח שנותר. מצידו הדרומי מהווה הרחוב את גבול שכונת בקעה, ולאורכו דופן מגורים מובהקת, שכוללת בתים פרטיים, מבני שיכון וכן כמה מבנים היסטוריים בני שתיים עד שלוש קומות שמספרם הולך וקטן בקצב מסחרר. הדופן הצפונית של המתחם כוללת תערובת של מבני מגורים ומבנים בעלי תוכן ציבורי כגון המכללה למנהל, בריכת ירושלים, קופת חולים ובית ספר כנסייתי.

עד לא מזמן הרחוב היה מורכב משני נתיבי תנועה, המופרדים ביניהם בתוואי המסילה ההיסטורי. כעת הרחוב חסום לתנועה ברובו. תוואי המסילה מגודר לכל אורך הרחוב ונגיש אך ורק במעברים להולכי רגל שמקשרים בין רחוב הרכבת לרחוב עמק רפאים ושמיועדים לחציית המסילה עוד מהתקופה שעדיין נסעה על גביה הרכבת.

--

07.05.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

טביעות ידיו של מיכה אולמן

טיילתי עם חברים בעיר העתיקה בעקבות הצלבנים. והנה, צדה את עיניי טביעת כף יד במכסה ביוב עירוני פשוט. טביעת כף היד הזו שוכנת כבר 14 שנה ברחוב האחים במזרח העיר ושייכת לאמן מיכה אולמן, זוכה פרס ישראל לפיסול לשנת תשס"ט.

זו היא היצירה "מים". לכף היד השמאלית שבצילום יש גם בת-זוג ימנית המוטבעת במכסה ביוב ליד הטלפונים הציבוריים בכיכר ציון. שתי כפות ידיו של אולמן מחוברות דרך מערכת הניקוז שמשותפת לשני חלקיה של ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו.

כבר יותר מ-30 שנה שמיכה אולמן חופר. הוא אמן-אדמה שמחטט, כורה, עורם ומסדר, ומשתמש בקרקע כחומר גלם ליצירותיו. הפיסול באמצעות חפירה יוצר פסלים ריקים ושקטים. זה קורה באנדרטת הספריה המפורסמת שיצר בברלין, כמו גם בחללים ש"איין" במקומות שונים בעולם, וכמובן במכסי הביוב המוטבעים. האמנות יורדת אל המקום הנמוך ביותר, הביוב, ומחברת בין שני חלקי העיר בזרם א-לאומי. את העבודות של אולמן רואים רק אם רוצים, הן לא כופות את עצמן. הן פשוטות אך גם טעונות מאוד.

אולמן, יליד 1939, גדל בתל-אביב, למד ולימד במחלקה לאמנות בבצלאל. בשנות השבעים החל לעסוק בפיסול סביבתי, תחילה בישראל ומאוחר יותר גם בגרמניה, פולין, צרפת, יפן ומדינות נוספות. בשנות התשעים שהה בגרמניה ולימד פיסול באקדמיה של שטוטגרט, ובשנים האחרונות הוא מתגורר בישראל.

--

30.04.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים

גדרות ההפרדה הירושלמיות

בזמן האחרון שמתי לב לתופעה של בניית חומות בגובה של 2-4 מטרים מסביב לבתים בירושלים. בדרך כלל, חומות אלה נבנות מסביב לבתים היסטוריים בשכונות שונות. לדוגמא, ברחובות אבן עזרא, אוסישקין, בלפור, בן מימון, גדעון, הפלמ"ח, יונתן, יששכר, לוי, מסריק, סעדיה גאון ושמשון.

התוצאה היא פגיעה במרחב הציבורי, ניכור עירוני, ופגיעה בערך ההיסטורי של הבית ובמרקם השכונתי. לעניות דעתי, ריבוי המקרים של בניית חומות מסביב לבתים מסב נזק אסתטי ומביא אותי לתהייה, כאזרח שאיכפת לו, מהי חזות העיר שאנו רוצים להוריש לדור הבא?

--

23.04.2010 ~ פורסם בעכבר העיר, כל העיר, ירושלים